BACKROOMS הסרט וקארל יונג
מאז שהסרט המצופה יצא לאקרנים, אני נתקלת בשלל תגובות שנעות על הסקאלה שבין "למעריצים בלבד" ל"אווירה הזויה". לדעתי, נעשה לסרט עוול גדול, ובעולם מתוקן הוא היה מוכרז כאחד הסרטים הגאוניים של השנה. אז מי זה קארל הפסיכיאטר, ומהם המוטיבים החבויים בסרט שאיכשהו כמעט כל הביקורות כשלו לזהות? יאללה, מתחילות.
זהירות: ספוילרים.
נדירים הם הסרטים שמפתיעים אותי לטובה. ובכנות, איני יודעת אם זו הייתה כוונת המשורר או שאני כבר "רואה דובים בכל מקום", אבל בהתחשב בשמות הדמויות ובהתפתחות העלילה – אני מאמינה שאכן כך.
קודם כול, קצת רקע.
קארל גוסטב יונג (1875–1961) היה פסיכיאטר שווייצרי ומייסד הפסיכולוגיה האנליטית, ונחשב לאחד ההוגים המשפיעים ביותר בחקר הנפש. הוא האמין שהנפש האנושית מורכבת לא רק מתודעה ומתת־מודע אישי, אלא גם מ"תת־מודע קולקטיבי" – שכבה עמוקה המשותפת לכל בני האדם ומכילה ארכיטיפים אוניברסליים כמו הגיבור, הצל, האם והזקן החכם.
יונג חקר חלומות, מיתולוגיות, דתות, אלכימיה וסמלים מתרבויות שונות, וראה בהם ביטויים של תהליכים נפשיים עמוקים. אחד המושגים המרכזיים שפיתח הוא האינדיבידואציה – תהליך שבו האדם לומד להכיר את כל חלקי אישיותו, כולל הצדדים המודחקים והאפלים, ולשלב אותם לכדי עצמי שלם ומאוזן יותר.
בתחילת דרכו היה יונג מקורב לפרויד, עד שלילה אחד חלם שהוא נמצא בבית רב־קומתי. בקומה העליונה הבית היה מעוצב ומוכר, אך ככל שירד לקומות נמוכות יותר גילה שכבות עתיקות יותר ויותר: חדרים רבים, אחר כך מרתף, ולבסוף מערה פרהיסטורית ובה שרידים ועצמות אדם.
יונג פירש את החלום כסמל למבנה הנפש: התודעה המודרנית נמצאת בשכבה העליונה, ומתחתיה קיימות שכבות עמוקות ועתיקות של הנפש האנושית.
כשסיפר לפרויד על החלום, פרויד פירש אותו דרך עדשת הדחפים המודחקים, כדרכה של הפסיכואנליזה הקלאסית. יונג, לעומת זאת, הרגיש שמדובר במשהו רחב ועמוק יותר – שנפש האדם מכילה הרבה מעבר לדחפים ויצרים.
בנקודה הזו החל תהליך ההתרחקות שלו מפרויד ומהפסיכואנליזה המסורתית, בדרך ליצירת זרם מחשבה חדש משלו.
מעבר לחלום ולסיפור הרקע, הסרט מלא במוטיבים מעולמו של יונג. סביר להניח שמרחב הבאקרומס מייצג את התת־מודע הקולקטיבי – הזיכרון של הכול מהכול, המתקיים מתחת לשכבת התת־מודע האינדיבידואלי. הכניסה אליו דומה לירידה אל שכבות הנפש העמוקות.
החדרים האינסופיים הם חדרים במבנה הנפש, וזו גם אחת הסיבות שהם נראים כה מטרידים: הם מזכירים לנו חלומות, המורכבים מפיסות מציאות מעורבבות ומעוותות.
בולט גם שעבור מרי קליין, הרופאה המטפלת של קארל בסרט, הבאקרומס הוא מרחב לימינלי – מקום מעבר שאליו היא מגיעה בעקבות התפרקות איטית של נפשה, ובו היא עוברת תהליך של הרכבה מחדש והפיכה ל"עצמי" מעודכן, שלם ואותנטי יותר. זהו פרק הזמן שבין הישן לחדש.
קליין, אגב, חולקת את שמה עם מלאני קליין – פסיכואנליטיקאית בולטת וממשיכת דרכו של פרויד, שב־1946 פיתחה את מושג ה"הזדהות ההשלכתית": מנגנון הגנה פסיכולוגי שבו האדם משליך על האחר רגשות ותכנים נפשיים שלו עצמו, ובאופן מסוים אף גורם לצד השני לחוות אותם.
הצל החי בנבכי החדרים מייצג, מבחינה יונגיאנית, את אותם חלקים שהאדם מדחיק ובורח מהם. אלו יכולים להיות פחדים, טראומות, רגשות בלתי רצויים, ולעיתים גם תכונות חיוביות לחלוטין שנדחקו הצדה בעקבות אינטראקציה פגומה עם הסביבה.
המפלצת איננה "אויב חיצוני", אלא חומר נפשי מודחק שקיבל צורה. היא גדלה והופכת למפלצת דווקא משום שאינה זוכה להכרה, ליחס או למענה.
כשקארל אוכל את עמיתיו, אפשר לפרש זאת כניסיון להתאחד עם חלקים שונים של נפשו; מעין אינטגרציה קיצונית שבאמצעותה הוא מרגיש, לראשונה, שלם ומאושר יותר.
אלא שאז מגיע הפיראט - שמייצג את הטורף. את ההבטחה הנוצצת להצלחה, ממש כמו הקאובוי הכריזמטי מהפרסומת של החנות המתחרה. ישות שנראית כאילו יש לה את כל הסיבות הנכונות, ומובילה לכל התוצאות הלא נכונות.
אספקט הטורף בנפש מפיל בפח את הצדדים התמימים שהולכים לקראתו לקראת הגשמות הרצונות שלנו בדרכים שמובילות לאסון במקום הצלחה.
אני בטוחה שיש עוד שלל דוגמאות והקבלות, רק למה לשמור את כל הכיף לעצמי? שתפו אותי בעוד מוטיבים שמצאתם בסרט, או וגם בואו להכיר קצת יותר לעומק את עולמות הנפש.
וכן, אם תשמעו שוב את המשפטים "אין לסרט הזה תוכן" או "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?", ספרו להם שהתוכן האמיתי נמצא אי שם עמוק בפנים – בין מסדרונות התת מודע.
