ביום הולדתי הסתתרתי ביער אוספת פטריות מרפא כשקלטתי שמסתכלים עליי. הרמתי את הראש והיא עמדה שם "וויטה וויוון" קוראים להן במרחבי אירופה הצפונית, רוח היער. מובן שעוד לא ידעתי את זה אז, אלו דברים שגיליתי אחר כך כשחיפשתי במקורות ולמדתי על ההיסטוריה של המקום. 
הסיפורים על הוויטות הופיעו בימים בהם עוד היו שורפים מכשפות, בני הכפר המבוהלים התלוננו שהיו רואים אותן רוקדות על קצה היער בלילות ירח מלא. ואת אלו שאעזו לצאת לרדוף אותן היו מוצאים בבוקר למחרת משופדים או עם צוואר שבור אחרי שמעדו על אחת מהמהמורות ביער האפל.

עליתי מהשביל למדרון לחפש אותה במקום בו עמדה וכשהעפתי מבט מסביב הבחנתי במזבח ברכות דמוי עין בין העצים.  
המזבחים האלו די נפוצים בגרמניה, במיוחד בקרב א.נשים שעובדות.ים את האדמה. הספציפי הזה סיקרן אותי במיוחד, מי תעלה לכאן לתת מנחה לרוחות?

...ומאותו היום החלה בינינו ידידות מופלאה. רק ש-מי זה בינינו?

על סיפורים שכאלו אפשר לשמוע מכל פינה מסביב לעולם, השמות שונים, זו יכולה להיות הוויטה או לה לובה, הברוכה, בעלת האוב , חואסרה, יאמאהובה,סאנגמה, וולווה.....
רבות ומגוונות שונות וגם דומות, כולן מטווחות לנו גשר בין היומיומי האפור לעולם קסום יותר, עולם שמאפשר לדברים אחרים להפתח.

וכל אישה מרגישה את זה בשלב זה או אחר בחייה, בליקוט,  ביצירה, בהנפת חרב, במטבח, בנשימה

אני קוראת לך לשבור את החותם. אני קוראת לך מתוך האמונה שאם קראת עד לפה, כנראה גם את מרגישה את הקריאה.